מערת שלמה בן יוסף

בן יוסף נולד כשלום טבצ’ניק למשפחה יהודית בעיר לוצק שבפולין. עוד מגיל צעיר גילה נטיות ציוניות, ומיד כשהתאפשר לו, בספטמבר 1937, עלה לארץ ישראל באניית מעפילים. עם הגיעו שינה את שמו לשלמה בן יוסף, והצטרף לקבוצת עבודה של בית”ר בראש פנה. אנשי קבוצת העבודה עבדו בימים, ובלילות עברו אימוני נשק לשם הכשרתם כלוחמי אצ”ל.

ב־18 במרץ 1938 ירו ערבים על מונית שהסיעה יהודים ליד צפת. בהתקפה נרצחו חמישה מנוסעי המונית, בהם ילד ושתי נשים. ב-16 באפריל הותקפה בירי מכונית ובה חמישה חברי “ההגנה”, ונהרגו שלושה מנוסעיה, ובהם דוד בן-גאון, ששירת קודם לכן בפלוגת בית”ר בראש פנה, והיה חברו הטוב של בן יוסף. מעשי הרצח עוררו סערה ביישוב, ובמיוחד בקרב חברי בית”ר בראש פנה. בן יוסף, ושני חברים נוספים בפלוגה, שלום ז’ורבין ואברהם שיין, החליטו על דעת עצמם ובניגוד לעמדת מפקדיהם כי עליהם לנקום את הרצח (בן יוסף סבר בטעות כי דעתו של ז’בוטינסקי תהא נוחה מהפעולה. ב-12 ביולי 1938, לאחר תלייתו של בן-יוסף אישר ז’בוטינסקי את הפעולה בדיעבד ו”פקד” רטרואקטיבית על ביצועה).

ב־21 באפריל 1938 ירו השלושה על אוטובוס ערבי בכביש ראש פנה – צפת. הרימון שהוטל על האוטובוס לא התפוצץ ואיש מהנוסעים לא נפגע. השלושה הסתתרו במערה סמוכה (הקרויה עד היום “מערת שלמה בן יוסף”, ובה יש כיום פינת זיכרון), אך רועים ערבים שרעו באזור גילו את השלושה מסתתרים, והם נתפסו על ידי המשטרה הבריטית.

כנגד השלושה הוגש כתב אישום באשמת החזקת נשק שלא כחוק, וכן בכוונה לגרום למוות באמצעות הנשק שהחזיקו. העונש המנדטורי על עבירות אלו היה מוות. עם סיומו של המשפט הוכרז ז’ורבין כלא שפוי, ואילו שיין ובן יוסף נדונו למוות. עונשו של שיין הומתק בשל גילו הצעיר, אך בן יוסף הוצא להורג בתלייה בכלא עכו ב־29 ביוני 1938. הוא נקבר בראש פנה, בטקס בית”רי מלא.

הוצאתו להורג של בן יוסף הרעישה את היישוב היהודי והביאה לגל של מחאות ושביתות. הוא היה הראשון מבין עולי הגרדום.

ביוני 2005 נמצאה צוואתו של בן יוסף, שנרשמה על דפי ספר מספריית הכלא, ונשמרה בבית פרטי במשך שישים ושבע שנים, מבלי שאיש ידע על כך. לשון הצוואה: “כלום אין לי, כלום איני רוצה בשבילי. הכול לעם – לעם ישראל. שלמה בן יוסף. ראש פנה”.