בית הספר העברי הישן ע”ש וילקומיץ’
פרופ’ יובל דרור – ראש החוג למדיניות ומינהל החינוך, בית הספר לחינוך ע”ש חיים וג’ואן קונסטנטינר, אוניברסיטת תל אביב
חשיבותו וראשוניותו של בית הספר נעוצה בארבעה מאפיינים ייחודיים:
1. זהו אחד מבתי הספר הראשונים בארץ ישראל ששפת הלימוד בהם היתה עברית – עוד משנת תרמ”ו (1886), שבה התמנה דוד שו”ב למנהל בית הספר ולימד בו עברית ותנ”ך. לאחר שש שנים פרש שוב ובבית הספר חזרו להורות באידיש, אך עם בואו של יצחק אפשטיין לנהל את בית הספר ב-1899 שבו ללימוד עברי, בשיטת “העברית בעברית”, המשמשת עד היום תלמיידם צעירים ומבוגרים, כולל עולים חדשים. על פי מחקריו של הלשונאי, פרופ’ שלמה הרמתי, היה אפשטיין (לימים ד”ר), אחד משלושת מייסדי השיטה (יחד עם פרופ’ דוד ילין והמילונאי יהודה גור); הוא ניסה אותה בראש פנה ואחר כך ניסחה במאמרים ובספרים כתורה שבין עקרונותיה – השפה ככלי של חינוך לאומי, הקושר בין הלומד לבין הטבע, ההיסטוריה והנופים של מולדתו.
2. בית הספר בראש פנה היה בית הספר הפרוגרסיבי (החדש / מתקדם) הראשון בארץ ישראל – בהנהגתו של חיים שמחה וילקומיץ, שהחליף את אפשטיין וניהל את בית הספר 16 שנים, מ-1902 ועד מותו ב-1918; נכללו בו טיולי מולדת חינוכיים, חינוך חקלאי באמצעות עבודה, גן משולב בבית הספר (הקרוי כיום “חטיבה צעירה”), חינוך מבוגרים ולימודי “הזדמנות שנייה”, חינוך בלתי פורמלי, הצגות, מקהלה וחגיגות לאומיות לכלל קהילת ראש פנה והסביבה (“בית ספר קהילתי” בלשון ימינו), מגוון אמצעי העשרה ועוד. בית הספר כלל חמש “מחלקות” בנות שתי כיתות כל אחת – הראשונה שבהן, “מכינת גן” בת שנתיים – ובכך יצא דופן לטובה בהשוואה לבתי הספר במושבות האחרות, שברובן היו ארבע מחלקות בלבד (ש”המכינה” אחת מהן).
3. בית הספר שימש מרכז אזורי לבתי הספר שבמושבות הברון (רוטשילד ומ-1900 הירש) הסמוכות – מטולה, משמר-הירדן ויסוד המעלה; דגם זה של פיקוח חינוכי-אזורי על ידי אפשטיין ווילקומיץ היה חדשני בארץ ישראל והקרין גם על אזורי התיישבות נוספים בגליל וביהודה.
4. תכנית הלימודים של בית הספר בראש פנה השפיעה על בתי הספר ביישוב העברי כולו ושימשה בסיס ל”תכניות הליבה” של כלל בתי הספר היסודיים. באספת הייסוד ש להסתדרות המורים שנערכה בזכרון יעקב ב-1903, הציג וילקומיץ בפרוטרוט את תכנית הלימודים של “בית הספר הכפרי והמכינה שלו, ודבריו זכו להערכה רבה. התכנית עובדה ונידונה שוב באספת הסתדרות המורים השנייה, שנערכה ב-1904 בגדרה. “תכנית גדרה” (עיבודה של תכנית וילקומיץ בראש פנה) שימשה מאז דגם מנחה לבתי ספר כפריים רבים, עד שהתקבלה ב-1907 (נוסחה שוב ב-1911 וב-1923), “תכנית ליבה” לכלל בתי הספר היסודיים העבריים בארץ ישראל, שגם בה היו ממרכיבי תכניתו של וילקומיץ.